מחשבים ניידים היוו "מיני-מהפכה" בעולם המחשוב, על ידי כך שאפשרו לאנשים פרטיים ואנשי עסקים מרחבי העולם להיות בתנועה – ועדיין ליהנות מאפשרויות מחשוב ממש כמו בבית או במשרד. הרעיון היה פשוט: לחבר סוללה למחשב נייד ובכך לאפשר תנועה ביחד עם המחשב עצמו.
הסוללה בעצם אפשרה למחשב להפעיל את כל החלקים הפנימיים ואף את המסך כאשר המשתמש היה בנסיעה, בבית הקפה או במרפסת של המשרד (במקומות עבודה מודרניים, ישנן אפילו עמדות מיוחדות עליהן יכולים העובדים להניח את המחשבים הניידים שלהם תוך כדי תנועה בתוך הבניין, ולהדגים או לבצע פעולות שבעבר היו דורשות נוכחות מול שולחן העבודה ומשרדים אישיים או חדרי ישיבות הבנויים כדי לאפשר תצוגה בפני קבוצה של אנשים). הסוללה, אם כן, היא בעצם לב ליבו של המחשב הנייד.
לאורך הזמן, הדרישות שלנו מהמחשבים הניידים שלנו הלכו והתפתחו: כונני תקליטורים או צורבים, תקשורת אלחוטית (Wi-Fi ו-Bluetooth), כוננים ניידים גדולים, מצלמת רשת ומסכים שהולכים וגדלים. ולכן הסוללה צריכה הייתה להתפתח ולספק ביצועים שיעמדו בדרישות של המשתמשים. אורך חיי הסוללה במחשב נייד הפכה יותר ויותר משמעותית וגרמה לבעלי מחשבים ניידים רבים להחליף סוללות ישנות בחדשות בקצב הולך וגובר ולבסוף - להחליף את הסוללה שלהם לסוללה מתקדמת יותר שתספק להם את היכולת לעבוד עם המחשב הנייד שלהם לאורך זמן.
סביב המגמה הזו, התפתחה נטייה מקבילה אצל יצרני המחשבים הניידים לשווק את המחשבים שלהם עם סוללות המחזיקות יותר זמן  בעת פעולה, ואת יצרני מערכות ההפעלה (בעיקר Windows) להחיל תוכניות שימור אנרגיה שיאפשרו למשתמשים להגדיר כיצד יתנהג   המחשב הנייד שלהם כאשר הוא פועל על סוללה, לעומת כאשר הוא מחובר לקו חשמל<